Thursday, May 1, 2014

הצפירה תפסה אותי השנה בשדה התעופה





יותר סימבולי מזה, לא יכול היה להיות,
לא יהיה ולא היה.
רגע אני אחוזה באדמה בעיניים דומעות,
ומיד לאחריו, כבר בתכול השמיים,
ניתקת משורשי, מרחפת לארץ אחרת,
מנופי נעורי, מבית אחד לבית אחר,
ממולדת אהובה למקום שלו יותר.
הימים האלה של בין הצפירות,
בין השואה לתקומה,
בין זכרון נבוך ומבויש של צאן מובל,
לכזה זכרון שמרכין ראש באופן מורם.
הימים האלה שבין הצפירות,
שבין שכחת השיגרה לזכרון,
מעירים מתרדמתם רגשות חבויים,
וגורמים לי לחשוב.....

גורמים לי לחשוב על הצורך בתפוצה חזקה, 
על חשיבות היחסים עם יהדות העולם,
על הכח והעוצמה של ישראלים גם מחוץ לארצם,
על כל מה שרואים משם, בעצם מכאן.
גורמים לי לחשוב שישראל זקוקה לתפוצה,
שהתפוצה זקוקה לישראל.
ודווקא לא במתכונת של מרכז רוחני אחד ותפוצה,
אלא במתכונת של מרכזים רוחניים,
שמקיימים ביניהם יחסים של הפרייה הדדית, 
תמיכה והעצמה.

היצירה היהודית, התלמוד הבבלי,
הפרשנות, האגדות, השאלות והתשובות,
תקנות הקהילות, הן תוצר של גלות. 
באופן פרדוקסלי בעליל, דווקא פאר היצירה שלנו כעם,
התרחש במהלך אלפיים שנים מחוץ למולדתינו האהובה,
וראה זה פלא, על אף המושג ׳ניוון הגולה׳, 
אפילו ההתעוררות הלאומית, התרחשה דווקא שם.
(זה נכון, שסייעו לכך פוגרומים ורדיפות,
אך לא תמיד זה היה מצב, והוא אינו כזה היום....)
אם ישנה עשייה מחוץ לגבולות המדינה,
מדוע יש בנו כזה כעס וטרוניה, 
על מי שבחר לחיות שלא בתחומה?
למה אנחנו מתייחסים בעליונות כלפי יהדות התפוצה?
מדוע אנחנו מתעקשים להדגיש את הישראליות ולהתכחש ליהדותנו?
איך אנחנו לא מבינים שאחד הם, שלובים זה בזה, 
בעבותות של שייכות וזהות, הסטוריה ותרבות.

שנים התייחסה מדינת ישראל אל ה׳יורדים׳
(שימו לב לשיפוטיות שמתרחשת כבר בהגדרה....),
כ׳נפולת של נמושות׳, ׳בוגדים׳, קראו לנו....
שנים ארוכות של התעלמות מוחלטת מתופעה גדלה והולכת.
שנים ארוכות, שבחרה לה הסוכנות היהודית,
בהוראה מופרשת להתעלם מאלו שסרחו,
ולשים את כל יהבה על ה׳עולים׳ הפוטנציאלים.
עד היום מתכנסות וועדות,
ששמן אנכרוניסטי מעלה בי גיחוך קל,
כמו ׳הועדה להשבת אקדמאיים...׳,
כאילו שאיזה פטור מס כזה או אחר,
יגרום למשהו לארוז את חייו בצד השני של העולם.
כאילו, שרק אקדמאיים צריכים כאן,
כאילו חייבים להשיב אותם, אותנו, מהר,
ואז כבר יבוא לציון גואל.
עד היום מפרסמת לנו המדינה,
בחסות משרד העליה והקליטה, 
פרסומות תעמולה, מניפולטיביות ומגמתיות,
של ילדי יורדים, שמתקשים לשוחח בעברית,
ולא מכירים את החגים.
איך ייתכן שבמאה העשרים ואחת,
עדיין מתעקשת מדינת ישראל לקבוע היכן נגור,
ולמה? איך היא אינה מבינה את הכח והעוצמה 
הטמונים בשגרירות מעבר לים?

כך בשתיקה הרועמת הזאת,
הפניית עורף והתעלמות של שנים,
נולדה מדיניות חוץ שהיא חרב פיפיות, 
ה׳יורדים׳ נדחקו לקשר רופף ובלתי יציב עם המולדת. 
אלו שהתחנכו בארץ, על ברכי הציונות, מעולם לא תרגלו יהדות.
בצאתם מישראל, התקשו למצוא קהילה,
שתהלום את אורח חייהם הישראלי,
הם חשו זרות בבתי הכנסת,
הדירו רגליהם משם, לא חברו לקהילות היהודיות,
הללו נתפסו בעינהם יהודיות מדי,  ׳גלותיות׳....
ובאורח לא פלאי בכלל, הדור השני,
איבד את ישראליותו ובהעדר יהדותו,
מצא עצמו מבולבל ומתבולל.
ולהשלכות, יש מחיר כבד 
גם עבור יהדות העולם וגם עבור מדינת ישראל.

אלא שדבר חדש קורה בשנים האחרונות,
נקודת מפנה הסטורית בישראליות התפוצות.
התעוררות קהילתית, קריאה להגדרה,
פעילות חינוכית וערכית, התוויות דרך וחזון, 
לימוד עצמי והתפתחות, התארגנות והתנדבות,
וגם מצד המדינה, קרה איזה דבר, 
התרככות, התייחסות, הכרה.

הייתי רוצה לקוות שבמקום לחזר אחרי ישראלים,
שישובו לארצם תמורת הטבות מס,
במקום לשדל את ילדינו לעלות ארצה ולשרת בצבא, 
במקום להבטיח להם לימודים חינם,
(אגב, אם כבר מדברים על סדר עדיפויות,
הקלות המס, ומימון הלימודים, 
צריכים להיות זכות של תושבי ישראל,
של ילדי הפריפריה, ומי שחי במולדת,
ולא פתיון, להחזיר יורדים מעבר לים,
אבל זאת, כאמור, דעתי המאוד הצנועה...)

הייתי רוצה שבמקום הקו הזה, תבחר מדינת ישראל,
לערב את הישראלים לשעבר ואת יהדות התפוצה, בדיאלוג ובעשיה.
יש לנו את המשאבים, הקשרים, הרצון לעשות ולתרום, 
השתמשו בנו בתבונה, לקשרי חוץ ועבודה,
לשגרירות לא פורמלית, להסברה, 
להנעה של מיזמים חברתיים,
לתמיכה במפעלים קיימים.
שתפו אותנו בשיח, תנו לנו להשפיע, 
כולנו נרוויח.

את הפוסט הזה, לא העזתי לכתוב בשנים הראשונות,
כי לא היה לי הפנאי, לא ההבנה, לא הבשלות ולא הבגרות,
לא האומץ...
לצד חווית הגילוי המסעירה של חיים מעבר לים, 
הייתה בי בושה עמוקה ומבוכה,
של מי שבגדה בישראליות ובערכי ילדותה,
הצפירה העירה אותי מתרדמה,
יש הרבה לעשות גם מכאן.

No comments:

Post a Comment

Note: Only a member of this blog may post a comment.